איך זה שכל הדירות המעוצבות בישראל דומות זו לזו, ולמה בעיצוב-פנים של דירה או בית, דווקא צריך לתת לצבע מקום?
שמתם לב לעובדה שכל הדירות והבתים שמופיעים בכתבות העיצוב – באתרי האינטרנט, בטלוויזיה ובעיתונים – דומות זו לזו? כן, גם וילות ודירות יוקרה. בגדול אפשר לחלק את ההיצע לשני סוגים עיקריים:
- בתים ודירות שעוצבו במטרה להשרות תחושה "טבעית" ונינוחה ומעוצבים בכל הקשת המצומצמת של גווני הלבן, לבן שבור, קליפת-ביצה, אפור, קרם ובז' – וזה כולל את מרחב המגורים הראשי, חדרי שינה ואפילו חדרי אמבטיה וחדרי ילדים.
- בתים בעיצוב שנועד להיות דרמטי וליצור את אפקט ה"וואו": שילובים של שחור, לבן וזהב, עם משטחים גדולים של שחור – ארונות המטבח, המשטח במטבח, שולחנות האוכל והאירוח חלק מהריהוט בסלון (וכן, גם בחדר הילדים…)
המשותף לסוגי העיצוב הפופולריים
המשותף לסוגי העיצוב הפופולריים האלה, שניתן להיתקל בהם גם למשל בדירות-לדוגמה בפרויקטים במתחמי בנייה המשווקים לציבור, כמו מגדלים או שכונות בפריפריה – שהם נועדו לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר הקיים, כלומר – זה שהאדריכלים מניחים שהוא הרחב ביותר. אין בהם התיחסות אישית לדיירים שיצטרכו למעשה לבלות בבית בגווני בז' או בשחור דרמטי (ועוד אחרי יום עבודה, שעלול גם הוא להיות דרמטי, לא עלינו). ומניסיוני בעיצוב, אני יכולה לומר לכם שלא קל לחיות בבית כזה. הוא לא בית שטוען אותך באנרגיות, אלא להיפך.
העיצוב ה"טבעי" יוצא מנקודת ההנחה שבטבע אנו מוקפים בגווני אבן, חול, קש – אבל כל מי שיצא אי פעם לטבע יודע שקשת הצבעים רחבה בהרבה וכוללת מגוון של כחולים מסחררים, צהוב-שמש, צמחים בכל גווני הירוק, פרחים בצבעים עזים, ציפורים ססגוניות, ורודים וסגולים של שקיעה ועוד ועוד.
לכן אם תציצו דווקא במגזיני עיצוב מחו"ל, בעיקר מאירופה ובפרט מאיטליה, שנחשבת בירת עיצוב-הפנים העולמית, ומתקיימים בה קונגרסים בינלאומיים לעיצוב עכשווי, תיווכחו מיד בעושר הצבעים הטוען כל חלל במשמעות ובייחודיות. החל מהיד הבוטחת בצביעת קירות וחדרים שלמים בגווני ירוק, כחול, סגול, בורדו, דרך הרהיטים עצמם, המיוצרים מחומרים חדשניים בצבעים אופנתיים עם חיבור לקולקציות של מעצבי-העל באופנה, וכך גם האביזרים המשלימים: שטיחים, חפצי-נוי, כדי פרחים, צלחות הגשה וכמובן האמנות שנותנת את הטאץ' הסופי.
יש הרבה סיבות שבגללן אנשים מפחדים מצבע. הנה המובילות שבהן:
- הפחד לבחור: כשאנו בוחרים לדירה שלנו לבן, קרם, בז', אפור, או אפילו שחור, יש הרגשה שזו ברירת המחדל, האפשרות הניטראלית, ולא מחייבת קבלת החלטה, בעוד שעיצוב וריהוט בצבע מחייבים בחירה בין חלופות – ורבים נרתעים ממנה.
- הפחד מחוסר התאמה: משפט שאני שומעת פעמים רבות מלקוחותיי: "אין לי טעם, זאת הסיבה שפניתי אלייך". לעניין ה"טעם הטוב" והיעדרו אקדיש מאמר נוסף, אבל בגדול, אנשים יודעים (כי אמרו להם), שלבן מתאים לבז' ולשחור, אבל הם ממש לא בטוחים למה מתאים סגול. לכן החשש הטבעי, שספה סגולה, או אפילו קיר (או חדר שלם!) שייצבעו בסגול, ימנעו כל אפשרות להתאמה של רהיטים ואביזרים, אפשרות לקניות חדשות של פריטים לבית, ובכלל – מה לעזאזל הולך עם סגול??? (וזה כמובן לא נכון).
- החשש ש"ישעמם" לאורך זמן: משום מה התקבעה בציבור (הישראלי) ההשקפה, שעיצוב המשלב צבע, גם אם הוא יפה ומרשים במבט ראשון, עלול "לשעמם" לאורך שנים. אולי זה נעוץ בעבר, בטראומה שאנו סוחבים איתנו ממטבחי הפורמייקה המחרידים בירוק-זית של הדור הקודם, אולי איזו דודה קדמונית במשפחה בחרה בטוטאל-לוק כתום, וזה עשה לנו פריחה. בכל אופן, מניסיוני, דווקא החיים על רקע לבן, בז' ושחור עלולים לשעמם, שלא לומר לדכא. העין נמשכת לצבע, האנרגיות שלנו מתעוררות בעקבות צבע, וכמובן שכשמשלבים צבעים שונים, תמיד אפשר לאחר שנים להחליף מקטע מסוים או רהיט.
וכמובן – אופנה. אנשים אוהבים להיות בטרנד ולחקות את מה שראו אצל השכן, גם מטעמי ביטחון ורצון בקבלה חברתית, ואם השכן טובע בבז' עם נגיעות זהב – אנחנו שם.
לראות מעבר לטרנד
רק שאורח החיים שלכם, הרכב המשפחה, סדר היום, הצרכים, ההעדפות, הטעם, התקציב – לכל אלה אין בכלל כל קשר לרשימה המקבילה אצל השכן. וזו סיבה טובה מאוד לא לגור בבית של השכן, אלא לתכנן ולעצב בית שיהיה תפור למידתכם ושתרגישו בו לא רק נוח, אלא גם כיף ואפילו התרוממות נפש.
זאת ההתמחות שלי.