ובכלל, האם כדאי ללכת על טוטאל לוק, או שעדיף לשלב?
עיצוב הפנים הישראלי בדורות הקודמים נחלק לשני סגנונות עיקריים – הקלאסי והמודרני.
בית ממכר עתיקות
הקלאסי כלל בדרך כלל עתיקות שהגיעו עם המשפחה מאירופה, או נקנו מעזבונות או משוקי פשפשים – רהיטי עץ כבדים: ויטרינות ששימשו להצגת קריסטלים ופסלוני חרסינה, שולחנות אוכל מאסיביים בחום-כהה, ספות וכורסאות מרופדות קטיפה בסגנון לואי ה-16 – וכל זה על מצע של שטיחים פרסיים כבדים, גם הם בצבעים כהים, ולמסגור התמונה – וילונות קטיפה עם מחזיקי-וילון כדוריים אימתניים, בעלי גדילים.
כל התשתית הזאת היתה מאוד מכובדת והרשימה את האורחים שהוזמנו לבית, אבל בחיי היומיום השרתה הרבה קדרות, שלא לומר דכדוך, והיום נותרו רק בתים מעטים נאמנים לסגנון העתיק.
חידושים והמצאות
המודרני של פעם עף על החידושים, בעיקר במטבח (מקרר עם ברז חיצוני למים – וואו!), וקפץ בין אופנות, כאשר כל עשור מתבונן הזה שלפניו וחושב: איך הכנסתי את הזוועה הזאת הביתה?
מה לא היה לנו? רהיטי ניקל, אריחי אמבטיה דמויי טחב, ארון קיר בחדר השינה המחופה כולו במראות, טפטים שכיסו חדרים שלמים בדוגמאות פרחוניות נוסח הסבנטיז, פסנתר שסופח מתישהו כפריט אופנתי לכל בית, גם אם איש בבית לא ניגן (בשאיפה ש), שטיחי פרה, כורסאות טלוויזיה אורתופדיות בנוסח האמריקאי שסתמו את כל הסלון… הרשימה ארוכה ומצחיקה.
מהפך!
שנת 2001 סימנה מפנה בעיצוב הישראלי, עם כניסתה לארץ של רשת איקאה. הסגנון המודרני קיבל פתאום פנים אחידות: סקנדינביות, בלונדיניות, בהירות, במחיר נוח. הרבה לבן, הרבה אוף-ווייט, קל לשינוע, ללא הזמנה מראש או התעסקות עם בעלי מקצוע.
אחרי ההתלהבות הראשונית ואחרי שכל דירות הסטודנטים (והגרושים) בארץ עוצבו באיקאה, חלה התפכחות מסוימת, כשאנשים סיימו את הלימודים ורצו להרגיש "בית" ולא דירת סטודנטים. ההתלהבות מכך שלי ולשכן יש אותה ספריית בילי התפוגגה, ובעצם במעבר למשפחה או בקניית דירה, מרגישים רבים רצון גם להשתדרג מהקו האחיד של איקאה.
נכון לעכשיו, מתחלק העיצוב לשתי מגמות עיקריות: טוטאל-לוק ואקלקטי.
אפקט הוואו
טוטאל-לוק פירושו, שהעבודה נעשת רובה ככולה בידי המעצב או המעצבת. הצבעים בדרך כלל אלה שנחשבים ניטראליים, בתוספת הרבה שחור ונגיעות של זהב. הניסיון הוא ליצור מראה דרמטי, והעיצוב נוטה למינימליזם – מיעוט חפצים בחלל. אם לדוגמה מעצבים מטבח, מחפים את המקרר באותו חיפוי של הארונות ויוצרים קיר אחיד.
היתרון של העיצוב בסגנון הזה, מלבד אפקט הוואו, הוא ניקיון בעיניים, והוא גם פרקטי וצובר פחות אבק על משטחים וחפצים. מצד שני, לסגנון כזה יש נטייה להיראות מנוכר, ללא אמירה אישית, נקי מידיי – כך שצריך להתנהל עטויי-כפפות כדי לא להשאיר טביעות אצבעות על משטחי הזכוכית, ובעיקר גנרי, עוד סלון-מגזין מתוך אלפים כמותו שנראים ברשתות החברתיות.
הוויטרינה של סבתא
אקלקטי הוא סגנון מגוון, מלקט, שלוקח מכל סגנון, טרנד, מגמה, רעיון, את הדברים הטובים ביותר שמוצאים חן בעיניכם. סגנון אקלקטי יאפשר לכם לשלב את הווטרינה שירשתם מסבתא (ראו לעיל), ויש לכם סנטימנטים אליה, למלא אותה באוסף המכובד של בובות KAWS או אפילו בסניקרס לאספנים, ולצוֶות לה שולחן אוכל צבעוני וסביבו כיסאות שקופים יצוקים מפוליקרבונט, שטיח שעפתם עליו בטיול במרקש וגררתם לארץ, כריות שנדלקתם עליהן במכירה האחרונה של חנות (ופשוט נוחות להדהים) – וכמובן גם להמשיך, להוסיף, לקנות מדי פעם חפצי-נוי שמצאו חן בעיניכם ואמנות שתדבר אליכם, ולמצוא להם מקום בביתכם או בדירתכם.
היתרון בעיצוב כזה הוא היכולת ליצוק בבית את הטעם האישי הייחודי לכם, בית שתרגישו בו הכי נוח, ואין אחר כמותו. בית כזה נמצא תמיד בתנועה – שילוב של זיכרונות, חוויות ורכישות חדשות, שעשויות להתחלף כל הזמן. הבעיה כאן היא, שקשה להיפרד מהחפצים הטעונים זכרונות ונוסטלגיה, ולא תמיד נמצא לכל חפץ המקום המתאים, כך שבהחלט יש סכנה שעיצוב החלל יוכתב ע"י אותם חפצים שכבר נס ליחם (שלא לדבר על המגמה לאגור עוד ועוד חפצים, שלא תמיד יש ביניהם התאמה, ועלול להתקבל מראה מגובב).
הסוד לעיצוב מנצח
לטעמי, הסגנון המוצלח ביותר הוא סגנון המצליח לאזן בין השניים. מראה נקי ואחיד מצד אחד, ומצד שני – מספר פריטים המבטאים את טעמכם האישי. חלל כזה מאפשר מרחב של הִשתנות וצמיחה.
זאת ההתמחות שלי.